ביאור שטיינזלץ על עירובין מ׳

1 אלא מחוץ לתחום אתא בא. אף על פי שניצוד עוד קודם לכן, ובו ביום נשחט. מאן מי שאכל סבר: דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה — מותר לישראל אחר. וכיון שהובא הצבי בשביל ראש הגולה — מותר לחכמים לאוכלו, ואין אוסרים להם ליהנות ממה שעשה גוי בשביל ישראל אחר.

2 ומאן ומי שלא אכל סבר: כל דבר דאתי לבי ריש גלותא שבא לבית ראש גולה — אדעתא דכולהו רבנן אתי על דעת כל החכמים בא, שידוע שראש הגולה מזמנם לסעוד אצלו ביום טוב. וכשם שאסור לראש הגולה עצמו כיון שהובא מחוץ לתחום, כך אסור גם לכל בני ביתו שהם החכמים.

3 ושואלים: והא אשכחיה והרי מצאו רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה לו מה שאמר?! ועונים שלפי הגירסה ששמע רב אשי לא היו דברים מעולם, וכל אותו מעשה לא כך היה.

4 מסופר ההוא ליפתא דאתי לפת אחת שהובאה לעיר מחוזא על ידי גויים ביום טוב של גלויות, נפק יצא רבא לשוק, חזיא דכמישא, שרא ראה שלפת זו כמושה, והתיר רבא למיזבן מיניה לקנות ממנה מיד, ולא צווה להמתין בכדי שתובא כמותה מחוץ לתחום. אמר: הא לפת זו ודאי מאתמול נעקרה ולא נעשתה בה מלאכה היום

5 אלא מאי אמרת מה אומר אתה מחוץ לתחום אתיא באה, ומשום כך תיאסר. ואולם, כלל הוא זה: הבא בשביל ישראל זה, מותר לאכול לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דגוים אתא לפת זו שעל דעת הגוים הובאה כלומר: בשבילם ולא בשביל ישראל, ואם קונים ישראל ממנה — אין איסור בדבר.

6 כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו שראה שמרבים ומביאים להם שהיו הגוים מרבים להביא לפת עבור הקונים היהודים — אסר להו להם לבני מחוזא לקנותה מהם, שהרי ברור שהביאו מלכתחילה בשביל ישראל.

7 וכן מסופר: הנהו בני גננא דגזו להו אסא אותם בני החופות שקולעים בהן הדסים שחתכו להם הדס ביום טוב שני, לאורתא שרא להו לערב התיר להם רבינא לאורוחי ביה לאלתר להריח בו מיד, ולא הצריכם להמתין עד מוצאי החג. אמר ליה לו רבא בר תחליפא לרבינא: ליסר להו מר שיאסור להם אדוני מפני שאינן בני תורה, ויש להחמיר עליהם שלא יבואו לזלזל בקדושת יום טוב שני.

8 מתקיף מקשה על כך רב שמעיה: טעמא הטעם, דוקא משום שאינן בני תורה, הא הרי אם היו בני תורה שרי מותר היה?! והא בעינן והרי צריכים אנו בכלל להמתין בכדי שיעשו! אזלו שיילוה הלכו ושאלוה לשאלה זו לרבא, אמר להו להם: בעינן צריכים אנו להמתין בכדי שיעשו.

9 א במשנה הובאה גירסתו של ר' דוסא על נוסח התפילה המיוחד של ראש השנה. ר' דוסא אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ראש השנה אומר: "החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר".

10 אמר רבה: כי הוינן בי כאשר היינו בבית מדרשו של רב הונא, איבעיא לן נשאלה לנו שאלה זו מהו להזכיר גם את של ראש חדש בתפילת ראש השנה? וצדדי השאלה: האם כיון שחלוקין במוספין, שמביאים קרבן מוסף מיוחד לשם ראש חודש וקרבן מוסף מיוחד לשם ראש השנה, אמרינן אומרים אנו ומזכירים את ראש חודש בראש השנה? או דילמא שמא — זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, שלשון "זכרון" נאמרה בתורה גם בראש השנה וגם בראש חודש, ולכן די במה שאומרים "יום הזכרון" בלבד?

11 אמר לן לנו רב הונא: תניתוה שניתם אותה במשנה את הפתרון לשאלה זו, שכן ר' דוסא אומר: העובר לפני התיבה אומר ומתנה אף על ראש חודש בו ביום. נאמר במשנה שלא הודו לו חכמים ושואלים: על מה לא הודו לו, מאי לאו האם לא שנתכוון לדייק מדבריו שיש להזכיר את ראש החודש?

12 את הראיה הזו דוחים: לאו לא, להתנות. שחידושו של ר' דוסא לא היה בעצם הזכרת ראש החודש, אלא שיש להתנות בתוך התפילה שמא יום זה אין קדושתו ודאית.

13 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר שעיקר המחלוקת לענין התנאי ולא לענין הזכרת ראש חודש. מדקתני ממה ששנינו כעין זה בברייתא: וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה שעושים אותם שני ימים מספק, ולא הודו לו חכמים.

14 אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה מעיקרו של הדבר משום להתנות — משום הכי כך לא הודו לו, משום שבעיקרו של דבר לא הסכימו שיש להתנות כן בתפילה. אלא אי אמרת אם אומר אתה שעיקר הדבר הוא להזכיר ראש חודש — אמאי מדוע לא הודו לו, ומדוע לא יזכירו ראש חודש בתפילה?

15 ומקשים: ואלא מאי מה תאמר — שהמחלוקת היא להתנות? למה לי לאיפלוגי בתרתי לחלוק פעמיים? הלא הבעיה אחת היא, הן לגבי ראש חודש והן לגבי ראש השנה! ומשיבים: צריכא נצרכה מחלוקת כפולה זו דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו בראש השנה בלבד — הוה אמינא הייתי אומר: בהא קאמרי רבנן דלא בזה אמרו חכמים שלא יזכיר תנאי — משום דאתי לזלזולי ביה שיבואו לזלזל ולעשות בו מלאכה, אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה — אימא מודו ליה אמור שמא מודים לו לר' דוסא, שהרי אין איסור מלאכה בראש חודש, ואין חשש זלזול בו.

16 ולהיפך: ואי אתמר בהא ואם היה נאמר בזה, בראש חודש הייתי אומר: בהא קאמר בזה דוקא אמר ר' דוסא שמתנים, אבל בהך בההיא, בראש השנה — אימא נאמר שמודה להו לרבנן להם לחכמים מחשש זלזול בחג. על כן, צריכא נצרכה המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

17 מיתיבי מקשים: ראש השנה שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל עשר ברכות, שמוסיף עוד ברכה אחת להזכרת השבת, ובית הלל אומרים: מתפלל תשע, ומזכיר את השבת והחג בברכה אחת. ואם איתא יש שיטה הסבורה שיש להזכיר את ראש החדש, אם כן לדעת בית שמאי אחת עשרה ברכות מבעי ליה צריך לו לומר, שהן: תשע לראש השנה, אחת לשבת, ואחת להזכרת ראש חודש.

18 אמר ר' זירא: שאני שונה ראש חודש שצריך אכן להזכירו לבית שמאי ובכל זאת לא קבעוהו כברכה בפני עצמה, מתוך שכולל להזכרת ראש חודש בין בתפילת שחרית ובין בתפילת ערבית, ולא אומרו כברכה בפני עצמה, כולל נמי גם כן במוספין.

19 ומקשים: ומי אית להו והאם יש להם, היו מקבלים בית שמאי הלכה זו שכולל ברכת ראש חודש בברכה אחרת? והתניא והרי שנינו בברייתא: ראש חדש שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה, שמוסיף ברכה מיוחדת לראש החודש. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ברכות, וכולל ראש החודש בשל שבת. ואם כן לדעת בית שמאי אין כוללים ברכה בברכה. ומה שלא הצריכו בראש השנה ברכה בפני עצמה הוא מכיון שזכרון עולה לכאן ולכאן. ומעירים: אכן קשיא קשה הדבר לשיטתו

20 ומעירים: וענין זה אם כולל ברכה בברכה הוא עצמו תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא שהרי שנינו בברייתא: שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ברכות, ואומר מעין המאורע שמזכיר את ראש חודש או חול המועד בברכת העבודה "רצה" באמירת "יעלה ויבוא". ר' אליעזר אומר: מוסיף דברים אלה בברכת הודאה "מודים", ואם לא אמר — מחזירין אותו. הרי שאינו כולל את המאורע בתוך הברכות עצמן בתפילה.

21 ובתפילת המוספין מתחיל את הברכה הרביעית, היא הברכה המיוחדת למוסף — בשל שבת, ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום ראש חודש או המועד באמצע.

22 ואילו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים: כל מקום שזקוק לשבע ברכות ואפילו בשחרית או ערבית — מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום של יום טוב או ראש חודש באמצע. שלדעתם יש לכלול דברי ברכה מיוחדים בתוך עצם התפילה.

23 לעיקרה של השאלה — אם מזכירים ראש חודש בראש השנה שואלים: מאי הוה עלה מה היה עליה למעשה? מה פסקו בה חכמים: אמר רב חסדא: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן. וכן אמר רבה: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן.

24 א אגב הדיון בתפילות ראש השנה מביאים עוד בעיות הקשורות בכך. ואמר רבה: כי הוינא בי כאשר הייתי בבית מדרשו של רב הונא, איבעיא לן נשאלה לנו שאלה זו: מהו לומר זמן ברכת "שהחיינו", בראש השנה וביום הכפורים? וצדדי השאלה: כיון שמזמן לזמן אתי בא החג — אמרינן אומרים אנו "שהחיינו", כעל כל דבר שמחה הבא מזמן לזמן, או דילמא שמא כיון שלא איקרו נקראו חגים אלה רגלים — לא אמרינן אין אנו אומרים "שהחיינו", שאין השמחה בהם חשובה דיה. לא הוה בידיה היתה בידו תשובה.

25 כי אתאי בי כאשר באתי לבית מדרשו של רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא אני על דלעת חדשה גם כן אומר זמן, ברכת "שהחיינו", ובודאי מברך אני "שהחיינו" גם על ראש השנה ויום הכיפורים. אמרי ליה אמרתי לו: לענין רשות לומר "שהחיינו" לא קא מבעיא לי אינו מסופק בעיני, כי קא מיבעיא לי כאשר נסתפק לי האם לגבי חובה מאי מהו? האם חובה היא לומר "שהחיינו" או לא? אמר לי: רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים.

26 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא במדרש הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" קהלת יא, ב ר' אליעזר אומר: "שבעה" — אלו שבעה ימי בראשית, "שמונה" — אלו שמונה ימי מילה. ור' יהושע אומר: "שבעה" — אלו שבעה ימי פסח, "שמונה" — אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר "וגם" הרי זה בא כשאר לשון 'גם' במקרא לרבות, ומה הוא מרבה — עצרת חג השבועות וראש השנה ויום הכפורים.

27 מאי לאו האם לא נתכוון בדרשה זו ללמד שגם ימים אלה חייבים לברך בהם ברכת זמן? ודוחים לא. הכוונה היתה לברכה שיש לומר ברכה מיוחדת בימי חג אלה.

28 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לזמן לענין ברכת "שהחיינו" — וכי ברכת זמן כל שבעה ימי חג הפסח מי איכא האם ישנם? שהרי אין מברכים "שהחיינו" אלא ביום הראשון של החג בלבד! ודוחים: הא לא קשיא זו אינה קושיה שהכוונה היא דאי לא מברך האידנא שאם לא מברך עכשיו ביום הראשון של החג — מברך למחר וליום אוחרא אחר בתוך החג שכל ימי החג דינם כרגלים, ויכול לברך בכל אחד מהם ברכת "שהחיינו" על הרגל.

29 ושואלים: והלא מכל מקום אפילו לשיטה שחובה היא לברך — בעינן צריכים אנו כוס, לברך "שהחיינו" על כוס יין והיכן ימצא כל אדם כוס בימי חול המועד? ואם כן, לימא האם נאמר שדבר זה מסייע ליה לו לרב נחמן שאמר רב נחמן כרגיל זמן אומרו אפילו בשוק בלא כוס. ומעירים: הא לא קשיא, דאיקלע ליה זו אינה קושיה, שכן כאן מדובר שנזדמנה לו כוס, ואכן אין לברך "שהחיינו" בלא כוס.

30 ומקשים: התינח זה נוח לגבי עצרת וראש השנה, שיכול לברך "שהחיינו" על הכוס, ואולם יום הכפורים היכי עביד כיצד עושה? אי מברך עליה ושתי ליה אם מברך על הכוס ושותה אותה ואולם כיון שאמר הוא כבר זמן, ברכת "שהחיינו", קבליה עליה קיבל עליו קדושת היום, ואסר ליה לו לשתות, כדין יום הכיפורים,

31 שהרי אמר ליה לו רב ירמיה בר אבא לרב כאשר ראהו שהוא מקדש לפני כניסת השבת: מי בדלת האם גם בדלת מעשיית מלאכה להימנע מלעשות מלאכה משעה זו? ואמר ליה: אין, בדילנא ואמר לו: כן, בדלתי מעשיית מלאכה משמע שמשעת הקידוש, שבו הוא מקבל עליו את קדושת היום, חלים עליו כל דיני היום, וכיון שבירך על יום הכיפורים שוב אסור לו לאכול בו.

32 ואם תאמר: לברוך עליה ולנחיה שיברך על הכוס ויניחנה וישתה אותה למוצאי החג, הלא כלל הוא שהמברך צריך שיטעום! ואם נאמר ליתביה לינוקא שיתן אותו לתינוק שאינו מחוייב בצום, אולם בענין זה לית הלכתא אין הלכה כרב אחא שהציע הצעה כעין זו לענין אחר, וטעמו של דבר: דילמא אתי למסרך שמא יבוא להימשך שישתה התינוק יין בכל יום הכיפורים אפילו לאחר שיגדיל, שאין קובעים תקנה העלולה להביא למכשול.

33 אם כן, בסופו של דבר, מאי הוה עלה מה היה עליה על הלכה זו למעשה? האם צריך לומר ברכת "שהחיינו" בראש השנה ויום הכיפורים? שדרוה רבנן שלחו חכמים את רב יימר סבא קמיה לפני רב חסדא במעלי יומא דריש שתא ערב יום ראש השנה אמרו ליה: זיל חזי היכי עביד עובדא, תא אימא לן אמרו לו: לך ראה איך עושה הוא מעשה לענין ברכת "שהחיינו", ואחר בוא אמור לנו. כי חזייה כאשר ראהו רב חסדא אמר ליה לו כפתגם העם: דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה כשהרימו את הקורה הרטובה, עושים זאת משום שרוצים לעשות משהו במקומה כלומר, בוודאי באת אלי לצורך מסויים ולא לביקור. ולמעשה, אייתו ליה כסא דחמרא, קדיש הביאו לו כוס יין, קידש ואמר זמן.

34 ומסכמים: והלכתא והלכה למעשה: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, והלכתא והלכה היא: שזמן אומרו אפילו בשוק ואינו זקוק לכוס.

35 ב ועוד בענין שאלות אלו, כיון שהוזכרה שאלה שהועלתה בימי לימודו של רבה. הביאו עוד מה שאמר רבה: כי הוינן בי כאשר היינו בבית מדרשו של רב הונא איבעיא לן נשאלה לנו שאלה זו: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא תלמיד בבית הרב היושב בתענית בערב שבת, מהו לאשלומי שישלים תעניתו עד סופה בערב שבת. ושמא נאמר שצריך להפסיק לפני השבת, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא עייף מתעניתו. לא הוה בידיה היתה בידו תשובה. אתאי לקמיה באתי לפני רב יהודה אחר כך ולא הוה בידיה היתה אף בידו תשובה,

36 אמר רבא: נחזייה אנן נראה אנו בעצמנו פתרון מתוך המקורות, דתניא שהרי שנינו בברייתא: תשעה באב שחל להיות בשבת